לפני מספר חודשים הגיעו אלי אם ובנה בן ה 4.5 שנים, האם התעניינה לגבי הצטרפות לאחד משיעורי "חוכמה בתנועה" שאני מקיים.
שאלתי שאלות שונות לגבי הילד, בתחום ההתפתחותי, הרגשי והחברתי כדי לשבץ אותו לקבוצה המתאימה, תוך כדי שיחה אומרת לי האם שבנה מאוד ביישן,
שהיא (או אביו) משתדלים לקחת אותו למגרשי משחקים בזמנים שיש מעט מאוד ילדים כי הוא מפחד מהתמודדות עם ילדים אחרים.
שאלתי איך הוא בגן, היא ענתה שהוא מעדיף לשחק במשחקי קופסא ונמנע מלצאת ולשחק בחצר.
צירפתי אותו לאחת הקבוצות. השיעור התחיל, ילדים רצים, צוחקים ומדברים בקול רם, האמא מנסה לצרף את הילד לשיעור.
הוא מצדו נצמד אליה חזק ומסרב להשתתף, ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לא לנסות להכריח אותו ולתת לו לבחור אם להשתתף או לא, ביקשתי ממנה שתגיד
לילד בצורה ברורה שמותר לו לשבת ולהסתכל בלי להשתתף. היה לה קצת קשה עם זה, אבל היא הסכימה לעשות זאת.
במהלך רוב השיעור הילד הסתכל מהצד, ראה איך הילדים נהנים וגם ראה שיש מבוגרים (חוגים אלו מתקיימים ביחד עם ההורים), זה הוריד לו מעט מהחשש
ולקראת סוף השיעור לקח את היד של אמו כדי שתוביל אותו במסלול, הוא גילה שזה בטוח, מאתגר ואפילו נעים, בסוף השיעור הוא יצא עם חיוך וביקש להגיע שוב.
כיום לאחר כארבעה חודשים, הילד עצמאי ובטוח, נדחף עם הילדים האחרים, היכולת הפיזית השתפרה בצורה מדהימה, ההתנהגות בבית ובעיקר בגן השתנתה מאוד.
בעבודתי אני נפגש עם ילדים שונים באופיים. ובהתנהגותם.
אני רוצה להתייחס לנושא הביטחון העצמי, הביטחון העצמי מאפשר להעז יותר, לדבר יותר, להתנסות ובכך להצליח יותר.
כשאני מעז, אני מנסה ומתנסה בפעילויות חדשות, אני פתוח להתנסויות וחוויות חדשות , שפת הגוף שלי תשדר בטחון, כזה שירצו להיות בחברתי,
הקול שלי יהיה עם נוכחות ובאופן כללי יש לי סיכוי גדול יותר להצליח מבחינה חברתית.
אני אומר להורים לא לכפות על ילדם אלה לתת לילד אפשרויות בחירה.
חשוב לא לאפשר לו להיות פסיבי או לברוח מהתמודדויות אלה להציב בפניו אתגרים ברי השגה.
כשתחושת ההצלחה והמסוגלות תופיע ניתן להציע אתגרים יותר גדולים.